"הדרך ארוכה ומתפתלת
אני נופל וקם, נופל וקם".
יש כל מיני סוגים של חברים. כל מיני סוגים של קשרים.
חברים מהיסודי, מהשכונה, מהצבא, מהלימודים, מהקהילה, ממקום העבודה.
ויש סוג נוסף של חברות: האדם שיושב מאחוריך בבית הכנסת.
זה קשר מיוחד שנפרש על עשרות שנים:
הוא יודע מה אתה קורא, במה אתה מתעניין.
הוא יודע ממה אתה מתרגש; מתי אתה משועמם; מתי אתה עייף. הוא קולט ברגע את מצב הרוח שלך.
הוא יודע איך אתה מרגיש, ולפעמים מדמיין על מה אתה חושב.
עשרים וחמש שנה יושבים מאחורי בני משפחת לוי. אסי, אב המשפחה, מלאך בצורת אדם, איש טהור וישר דרך הוא אחד באנשים שאני מדבר איתו הכי הרבה בעולם, עם הכי מעט מילים. משפט אחד על החיים ועל העולם. כמעט 0 ריכולים.
ולידו ישב רותם, הבן היפה, החכם, המוכשר.
השבוע רותם נפל בקרב. לוחם ביהלום. לפני כשנתיים זכיתי להשיא אותו עם שוהם. מופלאה בפני עצמה.
רותם היה איש מידות, איש של ערכים, איש של אנשים. קצין וג'נטלמן. אוהב הארץ ואוהב אנשיה.
נפלתי.
כבר נפלתי כמה פעמים בחודשיים האחרונים. מעגל הקרובים לי נפגע קשות. וכל אחד, עוד חור בלב המחורר שלי.
המחשבה על רותם שאיננו ועל שוהם שנותרה בלעדיו מעוררת כאב בלתי נשלט.
המחשבה על אסי ומיכל המופלאים שיוצאים לדרך שאין לה סוף שוברת לב.
אני נופל. ומי שמנחמים יותר מכל הם בני המשפחה. איך אמרה לי שוהם בשיחה של רגע בתוך השבעה? "אני יודעת שיהיה בסדר".
אם היא אומרת, מי אני?! חייב לקום.
יום שישי. כבר שלושה ימים הרחוב שלנו יושב שבעה. מכוניות כמו בלב תל אביב, המולה של צער, רעש של שקט.
שש וחצי בבוקר.
שולח את היד לסלולרי.
תמונה אחת.
אביה, הבן המתוק שלי, שולח תמונה ששוה אלף מילים.
ליאת הכלה המופלאה ילדה!
ליאת אוחזת בידיה תינוקת מופלאה.
הנכדה השתיים עשרה של ברוריה ושלי.
איזה אושר, איזה שמחה, איזה תחושה שהחיים פה, בארץ הזו, עוד יהיו טובים, נעלים, כפי שמגיע לנו: להורים של רותם, לשוהם, לנכדה שנולדה היום.