ההיכרות שלנו התבססה על הודעות ווטסאפ ארוכות שלי ותשובות קצרות וממוקדות שלו.
כמעט כל הודעה שלו הסתיימה ב'תודה רבה!'.
ב-13 בנובמבר 2020, כשסיים את תפקידו כמפק"צ, הוא ביקש ממני להעביר הודעה לכל הורי הצוות:
'תמסרי לכל ההורים שיש לכם ילדים נפלאים עם כוחות, יכולות ורצונות מדהימים. ותודה לכם על כל התמיכה!'

ההיכרות שלי עם רותם הייתה היכרות עם דיסטנס.
צוות רותם, חבורה של בלגניסטים, פאזל ישראלי של דתיים, חילוניים, ימניים, שמאלניים, כאלה שעוד לא החליטו, המון גבוהים באופן חריג, חייל בודד אחד, וגם ג'ינג'י אחד לגיוון, כולם חתיכים הורסים, רובם נראים כמו אחים, חבורה של משוגעים, לא ממש מערכתיים.
יהלומים. אחד אחד.
רותם המפק"צ ואיתי הסמל קיבלו אותם, חומר גלם מיוחד ונדיר, לא ה'טיפוסי' של היחידה, והתחילו לשייף, לחנך, להצמיח, ללמד, לאמן, לחבר, בדיסטנס הטיפוסי לשלבים הראשונים של המסלול, ועוד בתקופת הקורונה.

אני זוכרת שיחה שלי עם סער כשהיה בתיכון. הוא הסביר לי שהוא רוצה להיות לוחם כדי להיות חלק מצוות, צוות שילך איתו לכל החיים, כאלו שיהפכו להיות אחים שלו.
צוות רותם, שלימים הפך להיות צוות איתמר, הוא צוות של אחים.
אתמול, כשהסתיימה ההלוויה של רותם, עמדו כל האחים האלו מחובקים, מעל קברו הטרי. עמדו ולא יכלו להיפרד. לא ממנו, לא מהחיבוק המשותף.
הדחף האימהי לחבק את כולם פינה את מקומו לידיעה שכרגע הם זקוקים רק האחד לשני.
עבר זמן מאז שנפגשו כולם. חלקם במילואים, חלקם קצינים בקבע, חלקם אזרחים שחיים את החיים של אחרי הצבא, חלקם כבר נסעו לטיול הגדול וחזרו ישר אחרי השבת השחורה. אבל הם יחד. מרחוק ומקרוב. ביחד לעד.
ואת זה רותם יצר. רותם טיפח והשקה.

ההיכרות שלי עם רותם הייתה היכרות קצרה, אבל אתמול, בהלוויה שלו, למדתי עליו הרבה.
אני זוכרת שסער היה מספר לי על השקט שלו ובאותה נשימה על כך שברגע האמת, ברור לו ששום דבר לא יעצור אותו. שהוא לוחם מטורף וזריז.
המילה 'ענווה' נטוותה אתמול פעמים רבות בהספדים.
שי פירון שהספיד את רותם, הזכיר את המשמעות של שיח הרותם, המאפשר לנוח בצילו. הוא השתמש גם בדימוי שלו כאדם שרותם אחרים לפעולה.
לרותם יש משפחה אוהבת ואישה שהוא מאד אהב. כולם אמרו אתמול שהם יודעים שאחרי הימים הקשים, הם יצליחו לשמוח והוא תמיד יהיה איתם.
בן 24 היה במותו.

באופן בלתי נתפס, הייתי בבסיס שלהם כשנודע על מותו. הגעתי להכין המבורגרים לצוות אחר של היחידה, יחד עם חבורת מתנדבים שמאכילה יחידות רבות בשבועות האחרונים. למזלי, סער והצוות שלו יצאו מעזה והיו בבסיס, וזכיתי לפגוש אותם. בעודי מניחה ירקות על הלחמניות, סער בישר לי את הבשורה המרה. שמטתי הכל מהידיים והלכתי לצד. הרגשתי את התחושה המוכרת של 'זה יותר מדי, זה כבר יותר מדי', שעולה בי אינסוף פעמים בשבועות האחרונים. המוות של רותם הציף אותי בכאב מפלח.

למרות ההיכרות הקצרה שלנו, חשתי צורך ללוות אותו אתמול בדרכו האחרונה.
במהלך חיינו אנחנו זוכים להכיר אנשים שמעצבים את חיינו, גם אם הם נוכחים בהם לפרק זמן קצר. כאימא, זכיתי להכיר את רותם, ששיחק תפקיד משמעותי בחייו של הבן שלי.
בין טיפול נשימה אישי בבוקר לסשן קבוצתי בערב, נסעתי להלוויה. הקצוות האלו, של מפגשים שמסייעים לאנשים לנשום, לבין הלוויה של ילד שהפסיק לנשום, היכו בי בעוצמה.
גם בערב הקודם, כשהבשורה על מותו של רותם הגיעה בעודי מכינה המבורגרים למילואימניקים שעמדו לצאת לעזה, הבטתי בהם, צחקתי איתם, ובלב התפללתי שכולם יחזרו בשלום. החיים והמוות התערבבו להם.

הכרתי את רותם היכרות של דיסטנס. היכרות קצרה. ועדיין הרגשתי צורך לכתוב עליו. לשתף עליו משהו עם העולם.

אם יש משהו שצוות רותם מוכיח, זו רעות. זו אחדות.
אחדות שהיא מעבר לפוליטיקה, לדעות, לדת, לאמונה, למקום מגורים.
הלוואי והמדינה שלנו תצליח להיות צוות רותם.
הלוואי ומותו לא יהיה לשווא.
יהי זכרו ברוך.